המחבר: שמואל קרמרמן
(נ) כל עוד האדם מסוגל להבין, כי הצרות שפוקדות אותו נובעות מידי ההשגחה העליונה שפועלת לפי העקרון של שכר ועונש, שופטת אותו על חוסר האמונה שבו ומענישה אותו, וסבור, כי הבורא אינו מצוי בענייני העולם הזה, כפי שכתוב "ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלו", כי אז האל נמצא מול האדם ב-"הסתר פנים אחד". המשמעות היא, שלאדם עדיין ניתנת הזדמנות להעריך מחדש את גודל אמונתו והקירבה שבו לאל, על אף המרחק שנפער ביניהם, ולהבין, שאכן זהו הבורא שגורם לכל מה הרעות שפוקדות אותו וכי יש לו הזדמנות ודרכים לתקן את הקלקולים, ולהגביר בתוכו את האמונה ולהדק מחדש הקשר לבורא על מנת לזכות לשכר ולחיים טובים.
(נא) מהאמור כאן ברור, כי קיימים שני סוגים של הסתר פנים: "הסתר פנים בלבד והאחוריים מגולים להם" שמובנו הוא, שהאדם עדיין חש ומרגיש בנוכחות האל אך מרחוק ובקלישות רבה. הוא אינו בטוח באמונתו, אך עדיין סבור, שיתכן כי יש קשר בין הצרות, הייסורים והמכאובים שבאו עליו לבין מעשיו וכי העונשים שפוגעים בו באים בשל מחשבות העבירה שבו ואמונתו המעורערת. אדם כזה מוגדר רשע, אם כי לא רשע גמור וערעור האמונה שבו עדיין נחשבת לו כמעשה שגגה.
(נב) הסוג המחמיר של הסתר פנים הינו "הסתר בתוך הסתר, שאפילו אחוריו של הקב"ה נסתרו מהם" כלומר, שהאדם הוא רשע גמור ומסרב במודעות מלאה לחוש או להאמין בקיומו של האל ובהשגחה העליונה ששופטת את הנבראים לפי עקרון של שכר ועונש. "רשע גמור" הינו מי שכופר בקיומו של בורא ובהשגחה העליונה שמנהיגה את העולם ורוצה להיטיב עם הנבראים. ועל כן פונה בכוונה לעבודה זרה ומתכחש אל הקב"ה. מי שמוגדר כרשע גמור, חוסר האמונה שבו נחשבת לו כ-"מעשה זדון".
(נג) מכאן יש להבין, כי תחילתו של העיסוק בתורה וקיום המצוות, מתוך הכוונה להגיע "לשמה" נעשים בשלב של הסתר פנים. כלומר, האדם אינו יכול לדעת בבירור, האם הוא צפוי לקבל שכר על אמונתו ועל דרכו הטובה. זאת מכיוון שהאל מסתיר את פניו ואינו מגלה לאדם, האם דרכו ומעשיו רצויים ונכונים. על כן, האדם מצוי כל הזמן במצב של בחירה בין הטוב שהוא העיסוק בתורה "לשמה" וקיום המצוות לבין הטוב החלקי או הרע במיעוטו שהוא העיסוק בתורה "שלא לשמה" אך מתוך רצון "להגיע לשמה" - לבין הבחירה בדרך הרע שהיא קלה יותר ומכוונת אל המנעות או פרישה מהעיסוק בתורה ובקיום המצוות והטלת ספק בקיום הבורא בטענה, שאין מי שמשגיח על הנבראים בעולם הזה וגומל להם כגמולם. על כך אומר הרב בן הא הא: "לפום אגרא צערא" שמשמעותו "כגודל הצער כך גם השכר" והכוונה היא אל דרגה ד' של הרצון לקבל שבו האדם מחליט שהוא מוכן לקבל שפע של טוב בתנאי שיוכל לפזר אותו לאחרים וכדי להסב נחת רוח להם ולבוראו. הצער והיסורים מתבטאים גם במצב שבו האדם הינו מאמין גדול באמונה שלמה מעוניין לקבל על עצמו את עול התורה והעיסוק במצוות "לשמה" שכן לכך נברא בתחילה. ההשתוקקות לקבל טוב לעצמו חזקה מאד בתוכו עד כדי כך, שהוא מחליט לוותר על קבלת הטוב לעצמו רק כדי שיוכל לתת לאחרים. באופן זה הוא מסב צער רב לעצמו שכן הצער הוא חזק כגודל ההשתוקקות הטבעית שבאדם לקבל טוב לעצמו והסתירה בין השניים מקשה מאד על האדם. אולם, הצער שבאדם מביא את ההשגחה העליונה להתעוררות מידת הרחמים עליו, כשהוא מעמיד את עצמו במצב כל כך שפל על מנת לרצות פני בוראו ואת הבריות. ואז, כמידת הצער שנגרם לאדם כך מידת השכר שהאדם יהא ראוי לו בעולם הזה ובעולם הבא. זאת מכיוון שהויתור על הרצון לקבל בא השילוב עם הרצון "על מנת להשפיע" כלומר, האדם מנסה להשוות את עצמו אל הבורא בסגולה וביכולת של הנתינה של טוב לאחר. באופן זה הוויתור, הצער והרחמים מוליכים את האדם אל קבלה עתידית של השכר והעונג שנופלים בחלקו בשל הגעתו אל בחינה ד' של הרצון לקבל, שנקראת "הרצון לקבל על מנת להשפיע". זאת גם כשהוא לכשעצמו מצוי במצב של מכאובים ויסורים עקב "הסתר פנים" שנוהג בו הקב"ה. על כך אומר הכתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" (קוהלת ט') שמובנו, שעל האדם להשתדל בכל כוחו לדבוק בדרך האמונה השלמה, להגביר את העיסוק בתורה "לשמה" להקפיד על קיום המצוות - גם וחרף היותו ב-"הסתר פנים". ככל שיהא בצער רב יותר עקב "הסתר הפנים" כך יש לו סיכוי רב יותר להתעלות ולהגיע אל שלב של "גילוי פנים" ולקבלת שכרו לפי "המידה הטובה של טובו יתברך".
(נד) אדם שמתאמץ ושוקד על לימוד תורה "לשמה" וקיום המצוות מביא לכך שאמונתו בבורא מתחזקת, ועתיד להגיע, בזכות ההשגחה העליונה, לכדי השגה של "גילוי פנים" ולמחילה גמורה על חטאיו. האדם חוזר, בכל ליבו נפשו ומאודו, "בתשובה מלאה" אל השם יתברך וזוכה לחיבור אל הטוב שבחיים. ובלשון הקבלה: "להשגת ההשגחה העליונה".
